התפתחות הדין במזונות ילדים

הדין העברי:

סעיף 3 (א) לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו". הדין האישי במקרה של יהודים הוא כמובן הדין העברי הנשען על דיני ההלכה.

על-פי הדין העברי מוטלת על האב בלבד החובה לזון את ילדיו הקטינים. חובה זו משתנה בהתאם לגיל הילדים, כדלהלן: עד גיל שש שנים החובה היא אבסולוטית מבלי להתחשב במצבם הכלכלי של האב או של הילד. מגיל שש ועד גיל 15 החובה היא מעין אבסולוטית ומחייבת את האב רק בדמי מזונות הכרחיים ובהתאם למצבו הכלכלי של הילד. מגיל 15 ועד גיל 18 חובת האב למזונות היא רק מדין צדקה – כלומר רק "די מחסורו" של הילד ובמידה ומצבו הכלכלי של האב מאפשר לו לתמוך בילד.

הטרוניה העיקרית נגד הדין העברי בנושא מזונות הילדים, מגיעה מצד גברים הטוענים לחוסר שוויון – לפי הדין העברי גם אם האישה משתכרת יותר מן הגבר (מצב דברים אשר אינו בלתי שכיח בימינו), חובת המזונות מוטלת עליו, הכול בהתאם לאמור לעיל.

בשנת - 1981 החלו נזרעים זרעי השינוי בקביעת חיוב המזונות המוטל על ההורים. בפס"ד פורטוגז, הרחיב בית המשפט את חיוב המזונות לגבי ילדים מגיל שש ועד גיל חמש-עשרה כדלהלן: צרכים הכרחיים יוטלו רק על האב ושאר הצרכים הנובעים מ"דין צדקה" יוטלו על שני ההורים כאשר יש בידם את האפשרות לכך. כלומר דין צדקה חל גם על האם ולא רק על האב.

 

תחילת המהפכה:

במהלך שנת 2005 חלה התפתחות נוספת בפסיקה. בפס"ד אוחנה קבעה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, חנה בן-עמי, כי הדרך הנכונה לקבוע את חבות מזונות הילדים היא על ידי בחינה של הכנסת האב, הכנסת האם וצרכי הילדים. קביעת המזונות תתבצע ע"י שקלול שלושת הגורמים האלו. שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה, אימצה את ההחלטה וקבעה כי "פסיקת מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינו סותר את הדין האישי, ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959".

בשלהי אותה שנה (2005) המשיכה השופטת פרוקצ'יה את המגמה הנ"ל בפס"ד צינובוי, שם קבעה כי "פסיקת המזונות נעשית על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות".

בתחילת 2006 ציינה כבוד השופטת יעל וילנר, בפס"ד פלוני כי "בחובה שמדין צדקה חייבת האם במידה שווה לאב, בכפוף ליכולתה הכלכלית" ועוד הוסיפה : "שכאשר הקטינים נמצאים במשמורת משותפת של שני הוריהם, והאב נושא באופן ישיר בחלק מהוצאות ילדיו הקטינים, על האב לשלם לקטינים במקרה כזה, מזונות מופחתים". לשיטתה, במקרה של משמורת משותפת, הפחתה של 25% מסכום המזונות שהאב היה מחויב בו במקרה של משמורת בלעדית של האם, היא הפחתה ראויה.

עם זאת, העלתה כב' השופטת וילנר את החשש כי הפחתת שיעור המזונות תגרום לכך שמשמורת משותפת תהיה יותר כדאית לאב מבחינה כלכלית וכתוצאה מכך תיצור חזית חדשה בין ההורים בעניין משמורת הילדים, כאשר טובת הילדים לא תעמוד בהכרח לנגד עיני האב. לכן, על בית המשפט לוודא שאכן התביעה למשמורת משותפת היא כנה ואמיתית כך שהחלה של הסדר מעין זה באותו מקרה, לא תקפח את צרכי הילדים הן הרגשיים והן הכלכליים. יש לציין כי אותו חשש בדיוק עומד כיום בבסיס טענותיהם של אלו המתנגדים (ובעיקר המתנגדות..) להפחתת שיעור המזונות המוטלים על אבות בהסדרים של משמורת משותפת.

 

"הורות משותפת":

"ועדת שיפמן" הוקמה במהלך שנת 2006 על מנת לבחון את סוגיית דיני המזונות בישראל. המלצות הועדה המשיכו את רוח השינוי שהחלה לנשוב עוד קודם לכן, כך שבין היתר הומלץ כי שיעור התמיכה הכלכלית בקטינים תיקבע על פי הכנסות שני ההורים ומספר הילדים. האב והאם יישאו בנטל הכלכלי לפי שיעור הכנסות כל אחד מהם ובהתאם לשיעור הזמן שכל אחד מהם מקדיש לטיפול בילדים, זאת ע"פ נוסחה מדויקת שתיקבע בחוק. יצוין כי המלצות הוועדה עדיין לא קיבלו ביטוי בחקיקה ועובדה זו מעוררת תרעומת לא מעטה בקרב מס' ארגונים (המזוהים בעיקר עם גברים) הפעילים בנושא.

הן "ועדת שיפמן" והן "ועדת שניט" אשר הוקמה מעט קודם לכן והמליצה על ביטול חזקת גיל הרך, הציעו דרכים להחלת הסדרים של "הורות משותפת".

 

המהפכה בעיצומה:

אף כי המלצותיהן של שתי הוועדות לא הושלמו בהליכי חקיקה, הרי כי ניכרת השפעתן על פסיקת בתי המשפט, בעיקר בערכאות הנמוכות - בתי המשפט לענייני משפחה. משם יצאו בשנים האחרונות פסקי דין המחילים הסדרים של הורות משותפת או משמורות משותפת ומתחשבים בהסדר שנקבע בבואם לפסוק את דמי המזונות . כך לדוגמא :

בתמ"ש 49165-10-10, ניתן באוגוסט 2013 פסק דינו של כב' השופט יהורם שקד, שם נקבע כי "כל אחד מההורים יישא באופן ישיר בצרכי הילדים בזמן שהם שוהים עימו" וכי הוצאות רפואיות והוצאות חינוכיות ישולמו בחלקים שווים ע"י שני ההורים.

בתמ"ש 48540-05-12, ניתן בתחילת שנת 2014 פסק דינו של כב' השופט נחשון פישר הקובע כי משמורת משותפת היא "דרך המלך" להתנהלות תקינה של הורים בעניין קטינים. בנוסף, קבע השופט פישר כי סכום המזונות ייקבע על פי חישוב הכנסותיו של האב אל מול הכנסותיה של האם, במיוחד לאור העובדה כי מדובר במשמורת משותפת.

בתמ"ש 4881-10-12, ניתן פס"ד מפי כב' השו' תמר סנונית פורר הקובע לצדדים משמורת משותפת על ילדיהם הקטינים. בהמשך לכך ונוכח שהצדדים משתכרים שכר דומה וכן משתתפים באופן שווה בגידול ובטיפול בילדים, נקבע, כי שני ההורים יישאו יחדיו ובאופן שווה בהוצאות 3 הילדים. וכלשונו של ביהמ"ש הנכבד מתוך פסד הדין :

"בסופו של יום ולאור ההשתכרות הדומה של ההורים ולאור הוצאותיהם הדומות ולאור סדרי השהות של הקטינים עימם אני סבורה כי יש מקום לחלוקת נטל הדדית בין ההורים וחיובם ההדדי והשווה בהוצאות שונות של הקטינים, באופן שיפורט להלן. הדבר משקף בפועל את הורותם של ההורים על קטינים ולוקח בחשבון את זמני השהות ויכולתם לשאת בהוצאות אלה הדדית. יתרה מכך כל תוצאה אחרת תביא לפתיחה של מערכה נוספת משפטית בין הצדדים אשר תפגע בקטינים ללא ספק".

פסיקת ביהמ"ש המחוזי:

בסוף דצמבר 2014 נבלמה מעט המגמה הנ"ל, עת ניתן פס"ד פלונים בבית המשפט המחוזי מרכז לוד בהרכב של שלוש שופטות, שם נקבע כי במקרה של משמורת משותפת ובהתחשב בגובה השכר ובכך שהוא כמעט זהה אצל שני הצדדים - יישא האב במחצית מסכום המזונות ובמחצית מסכום המדור. מחד, פסק הדין אשר אמור להיחשב כתקדים מחייב, מעצם העובדה שיצא תחת ידיו של ביהמ"ש המחוזי, מבשר הקלה משמעותית עבור אבות רבים, ומאידך, עומד פסק הדין בניגוד לפסקי דין אחרים אשר ניתנו בערכאה הראשונה ופסקו מזונות נמוכים יותר או אף אפסיים לגמרי בנסיבות דומות.  

בדומה לכך ובתחילת 2015 פסק השופט צבי ויצמן (במסגרת עמ"ש 50603-01-14) מביהמ"ש המחוזי מרכז בלוד, כי עמדתה של השופטת וילנר (בעד הפחתה של 25% מחיוב המזונות הרגיל), היא נקודת פתיחה "כאשר לא פעם יצדיקו הנסיבות הפחתה משמעותית יותר מחלקו של האב". כמו כן סבר השופט ויצמן שראוי גם להפחית מהוצאות המדור. עם זאת ובאותו מקרה, לא הסכים השופט עם קביעת בית המשפט קמא שפטר את האב פטור מלא מלשאת בצרכי הילדים בזמן שהם שוהים עם האם. לדעתו, ניתן לפטור את האב ממחצית עלות ההוצאות ההכרחיות וממחצית עלות המדור של הקטינים, זאת מכיוון שחבות הצדקה של האב כלפי ילדיו היא חובה "מוגברת", ואילו חובת האישה היא חובה "משנית".

 

סוף דבר:

לאחר עשרות שנים מהלכן נצמדו בתי המשפט לדין העברי לפיו חובת מזונות הילדים מוטלת על האב לבדו, ללא כל קשר למצבו הכלכלי או למצבה הכלכלי של האם, נוטים כעת בתי המשפט להתחשב אף ביכולותיה הכלכליות של האישה כמו גם בחלוקת השהייה (עם הקטינים) בין שני ההורים. נדמה כי הלכה ברורה, חד משמעית ומחייבת עדיין אין בנמצא, זאת עד אשר יאמר ביהמ"ש העליון את דברו או עד אשר תיטול כנסת ישראל את המושכות ותעגן בחקיקה הסדרים חדשים בנדון.   

ע"א 591/81 יחיאל פורטוגז נ' רוית פוטוגז פד לו(3) 449 (1982)

בע"מ 5750/03 ריטה אוחנה ואח' נ' אליהו אוחנה, תק-על 05(2) 2560 (2005)

בע"מ 2433/04 גרמן צינובוי נ' דורית צינובוי ואח', תק-על 05(4) 41 (2005)

ע"מ (חי') 318/05 פלוני נ' פלונית, לא פורסם (2006)

עמ"ש 25027-02-14 פלונים נ' פלונית (לא פורסם) (2015)