תביעת גירושין - גט

תביעה לגירושין - גט
כל אחד מבני הזוג רשאי לפנות לבית הדין הרבני לצורך הגשת תביעת גירושין. יודגש, תביעת גירושין הינה תביעה הנמצאת בסמכות ייחודית של ביה"ד הרבני ואינה ניתנת לסמכות של ביהמ"ש לענייני משפחה. (בהבדל מהתרת נישואין של בני זוג שאחד מהם אינו יהודי הניתנת לסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה)
ניתן במסגרת תביעה זו להגיש גם תביעות נוספות כגון תביעה למשמורת, מזונות ורכוש. אך, בהחלט, ישנם מצבים רבים בהם אחד מהצדדים מגיש תביעת גירושין בלבד.   
מערכת נישואין מושתתת על שני אנשים שכרתו ברית, והחליטו יחד על דרך משותפת הנראית להם. כל סטייה מדרך זו שבחרו מחייבת את הצד המעוניין בסטייה זו לשכנע את הצד המתנגד לקבל את דרכו או לסגת ממנה, אלא אם כן יש עילת גירושין מובהקת.

 

להלן מספר עילות לגירושין:
מות הנישואין -
לאחרונה אנו מוצאים בבתי הדין הרבניים את המושג "מות הנישואין - כאשר הכוונה במושג זה ברור לחלוטין שבני הזוג לא יחזרו לשלום לעולם. הדברים אמורים בעיקר, כשהבעל יצר קשר עם אשה אחרת ואף יש לו ממנה ילדים. גם אם כל האשמה מוטלת עליו, הרי בסופו של דבר, אין מנוס מגירושין.
פעמים רבות אנו מוצאים טענה של הצד השני כי הוא מבקש שלום בית, כאשר ברור כי לא ניתן לבקש שלום בית במצב העובדתי בו נמצאים בני הזוג והכוונה בעיקר לפירוד ממושך. ביה"ד הרבני קובע פעמים רבות כי קשה להאמין באהבה, כאשר בני הזוג נמצאים בפירוד במשך שנים רבות, וכל מפגשיהם הם בבתי דין ובבתי משפט. ביה"ד הרבני אינו נוהג  להתרשם מהצהרות אהבה, לאחר שנות פירוד. במקרים כאלה, יש גם מקום לחיוב גט, משום שלאמיתו של דבר, אף אחד לא רוצה בשני. בנוסף,
עוד ניתן למצוא בגישת בתי הדין הרבנים כי אין צורך לבדוק מה קרה לפני שנים רבות ומי החל במריבות. יותר נכון לבדוק את המצב "באשר הוא שם", לפי מקומו היום, ואם היום שניהם אינם רוצים זב"ז - גם אם הם מסווים את דבריהם בטענת שלום-בית - אזי יש מקום לחיוב גט".
שיטתו זו של הרב דיכובסקי, מהווה בסיס לתביעות בעלים שבגדו בנשותיהם, ונטשו אותן לטובת אשה זרה. לאחר תקופת פירוד ביניהם, תבעו לחייב את האשה בגט, עקב עצם מצב הפירוד ו"מות הנישואין".
קביעה הלכתית זו שמצב של פירוד ("מות נישואין") מהווה עילה לחיוב בגט.

עילת מורדים זה על זה
בהתאם לשיטת רבנו ירוחם הידועה לפיה בבני זוג המורדים זה על זה יש לחייב בגט גם בדרך של כפיה.
נקדים ונאמר שלא בכל מקרה שבו אין כל סיכוי לשלום בית, או לחילופין כשטענת שלום הבית של אחד מן הצדדים איננה כנה-ניתן בהכרח לראות בכך כקיומה של עילה עצמאית לגירושין. היעדר סיכוי לשלום בית, ברובם של המקרים, איננו מהווה עילה לחיוב בגט.
יתירה מזו, לפי ההלכה רבים הם המקרים אותם יש לקבוע כ"לא לרחק ולא לקרב". כלומר, במקרים אלו בני הזוג תלויים ועומדים ללא הכרעה לחיוב גט מכאן או לחילופין לשלום בית מכאן. זוהי ההכרעה בעצמה - אין לחייב בגט וגם אין לחייב את הצד השני לחזור לשלום בית.
במקרים אחרים, גם כאשר קיימת אמתלא ברורה לביטול שלום הבית ולאי הכרזת מורד/ת על אחד מהצדדים - לא ניתן לחייב בגט, ופעמים שאפילו חיוב המזונות יוותר בעינו. פעמים שאמתלא זו באה כמסייעת במהלך תביעת גירושין, ופעמים שהיא באה כמסייעת לטענה השוללת את שלום הבית. בהתאם לכך תהיינה התוצאות וההשלכות ההלכתיות, בעיקר בנושא המזונות, אך לא כאן המקום להיכנס לחילוקי הדינים והפרטים במקרים השונים.
כך למשל, הגשת תביעה לפירוק שיתוף בדירה המשותפת על ידי אחד מבני הזוג כאשר שני בני הזוג גרים בה יחדיו, מבלי שתוכח סיבה רצינית ומוצדקת למהלך שכזה - כמוהו כאמירה קולנית חד משמעית וברורה האומרת - "איני רוצה בך"! לאמור, אין לי כל רצון להמשיך ולחיות איתך בתא משפחתי אחד, וברצוני לפנות לדרך חדשה, בנפרד ממך!
לא מדובר כאן בסתם פירוד מרצון, שפעמים שהוא נעשה בהסכמה, ופעמים שהדבר נעשה גם באופן חד צדדי על ידי אחד מבני הזוג לצורך בחינה מחודשת של מערכת היחסים הזוגית - תופעה מצויה, אם כי לא שכיחה, בציבור הרחב במערכות זוגיות. פירוד שכזה, גם כשהוא נעשה באופן חד צדדי לכל היותר ייכנס לתחומם של הלכות מורד/ת , אך עדיין אין בכך קביעת עובדות בשטח כמו במכירת הדירה המשותפת.
קורה שבין בני זוג פורצות מריבות, ואפילו קשות, אך במקרים רבים ניתן עדיין ליישב את ההדורים גם במקרים קשים, בתנאי שעוד קיים מעט רצון טוב לתקן ולהציל את הנישואין ולא למהר לפרק את המשפחה. ברם, הפעלתו של "נשק יום הדין" בדמות הגשת תביעה לפירוק שיתוף לצורך מכירת דירת המגורים המשותפת, מראה בעליל כי כבר גמלה אצל בעל הדין החלטה להתגרש והוא נחוש לפרק את הבית והמשפחה. יש לראות בכך החלטה עקרונית לפירוקו של התא המשפחתי וריסוקו לרסיסים, כמו אומר: מעתה ואילך כל אחד מאיתנו יתגורר לו בגפו, בפני עצמו, ובדירה משלו! חסל סדר משפחה!
כמובן שגם למהלך חמור שכזה יש תיקון ו"תשובה", ויתכן שבחלק מהמקרים עוד קיימת אפשרות להשיב את הגלגל אחורנית. אולם במה דברים אמורים, כאשר הצד המקלקל חוזר בו, עושה תפנית חדה, ופונה בכנות לדרך של פיוס ושלום.


טענת "מאיס עלי":
טענה זו ניתן לטעון כאשר מגישים תביעת גירושין בהרבה מובנים ואפשרויות: כך למשל, במצב של אלימות מילולית ופיזית – כאשר אחד מבני הזוג מקלל, משפיל,  מכנה בכינויי גנאי, או כאשר אחד מבני הזוג מתחנן בפני משנהו שיפנו לייעוץ והוא מסרב ואינו מוכן, או כאשר צדדים ישנים באותה מיטה ושניהם מודים כי אין ביניהם יחסי אישות, או כאשר אחד מבני הזוג טוען כי "כדי לחיות חיי אישות צריך לכפות אותי למיטה ולאנוס אותי" או כאשר בני זוג מנהלים אורח חיים דתי ואחד מהם החל לחלל את השבת ומשנהו יכול לטעון כי אינו יכול להמשיך ולחיות עמו.  
לעניין אי קיום יחסי מין לאורך תקופה – יש לומר כי אם ישנו באותה מיטה, ושניהם מודים שלא חיו חיי אישות, אין לך מאיס גדול מזה שניהם באותה מיטה ולא מתקרבים זה אל זה ולא איירי כאן בפלטי בן לאיש, אלא ודאי הוי מאיס בעינה.
לעניין אי קיום מצוות – ישנו מקרה בו אשה שבאה מבית שומר תורה ומצוות (אבא ראש ישיבה) והבעל אדם חילוני שהבטיח לשמור תורה ומצוות. ועתה אין הבעל עומד בזה, לא רק שלא מקיים מצוות התורה, אלא אף מחלל שבת בבית ובפרהסיא וזה גרם לאשה מפח נפש גדול. בבית אביה היא בגדה, ומנגד גם בעלה בוגד בה שאינו מקיים הבטחתו. נמצאה אשה זו טועה בעיני הוריה וכל משפחתה, ובעלה מהתל בה שמונה שנים רק מבטיח ולא מקיים.  
                 
עובדה זו גרמה לה גם למאוס בבעלה אחר שהקריבה את כל דרך משפחתה ונישאה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות וזה דבר לא קל, לצאת נגד כל בני ביתה ואף נגד מצפונה ודרך חייה, ובעלה שמונה שנים מפנה לה עורף. ודאי שגם זו סיבה בפני עצמה שגורמת לאשה מאיסות מבוררת בבעלה,
פסקי בתי הדין הרבניים קבעו לא אחת כי: "כשם שהאשה נאמנת בטענת מאיס עלי רק באמתלא מבוררת וניכרת לבית הדין, וכשאין כל חשש שמא עיניה נתנה באחר, כן גם הבעל - אינו נאמן בטענת מאוסה עלי כל זמן שקיים חשש שמא נתן עיניו באחרת, או שטענתו אינה מבוררת לבית הדין ולכן "אין לקבל טענת מאוסה עלי אלא אם כן היא מבוססת לחלוטין ומוכחת לעין כל".


עילת הבגידה –

בעלים רבים מעלים את טענת הבגידה כטענה של ניהול קשרים רומנטיים של אישה עם גבר אחר.
עוד בימי אבותינו הקדושים מימים ימימה היתה ידועה החומרה הרבה שבני אנוש מכל העמים התייחסו לבגידה עם אשה נשואה ראה מעשה אבימלך עם שרה בספר בראשית פרק כ' ומעשה פרעה מלך מצרים עם שרה, בראשית פרק י"ב.

מעשה הבגידה פוגעת עמוקות  בבן הזוג השני, כאשר עניין זה מתגלה, הכאב הוא ללא נשוא, וכבר נאמר בכתובים "על תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח עמך" יש בזה משום הונאה וגניבת דעת של בן הזוג, אין ספק שהתנהגות נלוזה של בגידה בבן זוג פוגעת פגיעה קשה ביותר באושיות כל בית בעולם ובודאי בבית היהודי, לא תנאף, ולא תחמוד, הם שתי דברות מעשרת הדברות וכן נאמר בתורה לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך. 

כבר אמרו חז"ל הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, ועוד שנינו שקידושין שאינם ראוים לביאה אינם קידושין, וברור שחיי אישות הינם יסוד מוסד של הנישואין ובלעדיהן לא יתכנו נישואין, הבטחון של האיש שאשתו מיוחדת לו, נאמנה לו ואינה מזנה ומקיימת קשרי אישות עם אחרים, הם יסוד הסדר החברתי בעולם, והם המבטיחים קיומו של העולם.


מדברים אלו מוכח שזנות ובגידה אפילו חד פעמית גורמת להריסת הסדר החברתי ולאו דוקא הדתי, ובודאי בקיום מערכת יחסים מתמשכת שהיא סותרת את יסודותיו של הבית ואת השותפות שבין האיש לאשתו. ובסוטה ג,ב "אמר רב חסדא זנותא בביתא כי קריא לשומשמא", ופרש"י "תולעת של שומשומין האוכלתן, כך הזנות מחרבת את הבית". ועיין ויקרא רבה פי"ז ה"ו, "כי קצר המצע משהשתרע, אין המטה יכולה לקבל אשה ובעלה וריעה". מעשים אלו של האשה אינם רק חטא פרטי ומעילה באמון שלפעמים אפשר לעבור עליהם לסדר היום, מעשים אלו גורמים להחרבת הבית.
מבחינת ההלכה היהודית גם אם האישה היתה בבית וגידלה במסירות את ילדיה ודאגה לצורכי הבית והיתה נשואה, אולם מנגד פגעה פגיעה אנושה במוסד הנישואין והפרה בצורה בוטה ביותר את ברית הנישואין שכרתה עם בעלה כאשר ניהלה מערכת יחסים כפולה וחיה חיי אישות  מקבילים עם גבר אחר.
עקרונית, כל מאיסות ושנאה שהתפתחו לאחר שפרץ הסכסוך בין הצדדים והאשם בזה הוא הבעל אינה יכולה להוות עילה שתצדיק חיובה של האשה בגט.
לחייב האשה לקבל ג"פ ובמיוחד שמדובר שהבעל הוא האשם בפרוד עקב בגידתו באשתו עם אשה זרה, ועזיבתו את אשתו, אין הלכה זו אומרת כלל שיכול הבי"ד לכפות על האשה את הגט בנגוד לרצונה, כאשר אין עילות מיוחדות שבגינם ניתן לחייב האשה ואף לכפותה לקבל ג"פ מבעלה.


ניהול הליכים משפטיים על ידי הצדדים
בשנים האחרונות ניתן לראות פסקי דין רבים בהם אחד מה צדדים עושה בגט שימוש ציני מחושב וקר לצורך השגת דרישותיו ותביעותיו הממוניות. הכוונה במקרה דנן, להגשת תביעות בביהמ"ש לענייני משפחה או הגשת תביעות אחרות שאינן מעידות על רצון אמיתי לשלום בית. כך למשל, אישה שמגישה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין לביהמ"ש לענייני משפחה בה היא עותרת לחלוקת הרכוש המשותף של הצדדים יקשה עליה להסביר את עובדת רצונה בשלום בית, שהרי תביעה לחלוקת רכוש אין בה כדי להעיד על שלום בית. שהרי,  מדובר בתביעה לפירוק שיתוף בפועל, ולא בבקשת סעד בדמות בקשה למתן פסק דין הצהרתי על הרכוש המשותף. אישה המעוניינת בשיקום חיי הנישואין שלה לא תפעיל את "נשק יום הדין" תוך דרישה למכירת דירת המגורים המשותפת.  הליך כזה איננו מראה על כיוון חיובי לשיקום הנישואין אלא להיפך - לסיומם!

גם מצב עובדתי בו בעל ואישה כרתו ביניהם הסכם ממון שניתן בעצם לראות בו כהסכם גירושין לכל דבר, כאשר הסכם זה דן בהסכמה בכול נושאי הרכוש השנויים במחלוקת מעידה כי במידה ומי מבני הזוג דורש דרישות נוספות להתניית הגט יש לראות בכך  כמקרה קלאסי נוסף של עיגון או סחיטה ממונית באמצעות הגט.

 

עובר על דת
פעמים רבות ניתן למצוא פסקי דין בבתי הדין הרבניים הקובעים כי מחמת עצם תביעותיה הממוניות של האישה שלא בבית הדין, יש לראותה כעוברת על דת. בתי הדין הרבניים קבעו כי לא ייתכן שאישה תבקש מבית הדין הרבני מבקשת "שלום בית" ו"מדור ספציפי", ולעומת זאת את עיקר תביעותיה הלכה למעשה, כלומר מזונותיה ומזונות ילדיה, תובעת היא במקביל בבית המשפט. כן לא יעשה. לפיכך יש להעמידם על עיקר הדין, ולקבוע כי הם חייבים להתגרש מטעם עוברת על דת.


"רועה זונות"

נשים רבות עושות שימוש בביטוי זה על מנת להוכיח את תביעתן לגירושין. בכדי לקבוע כי הבעל הוא "רועה זונות" נדרשת עדות כשרה או הודאת בעל דין גמורה מפי הבעל כי הוא חי עם אישה זרה בקביעות או שהוא קיים יחסי אישות עם נשים זרות לפחות שלוש פעמים. במידה והבעל מכחיש טענה זו ו/או אין כל ראיה ברורה ומוכחת לא ניתן לטעון טענה זו.

יש לערוך הבחנה ברורה וחדה בין עובדות מוכחות - כאלה שקבילותן במשפט העברי איננו מוטל בספק, לבין רסיסי ראיות או עובדות כאלה הנזקקות ל"דברי מילואים והשלמות" מפיה של האישה.

נכון שיכול ובידי האישה ישנן תמונות המעידות על פגישות עם נשים אחרות אך לכל היותר אולי ניתן לראות בכך דברי כיעור, אך לא מעבר לכך. מבחינה משפטית נדרשת רמת הראיות גבוהה שדורשת ההלכה. 


זאת ועוד, צריך לעשות הבחנה בין ראיות שהושגו לאחר פרוץ הסכסוך בין הצדדים וקודם לסכסוך. גם אם יקבע נאמר כי הבעל ניהל לאחר פרוץ הסכסוך רומן עם אישה זו או עם נשים אחרות - עדיין אין לקבוע כי מדובר כאן בבעל "רועה זונות". לפי ההלכה רק כאשר הבעל נחשב כ"מורד" באשתו ועזיבתו את הבית הייתה ללא אמתלא מבוררת כלשהיא אזי יש לראות בקשריו המיניים עם נשים זרות כעובדה שתכתיר אותו כ"רועה זונות".
יודגש, במספר רב של פסקי דין רבניים נקבע כי במקרה בו בעל שנדחה ונמאס על ידי אשתו ובשל כך הוא הולך לפרוק את יצריו בחיקן של נשים אחרות, אף שלא ניתן למצוא צידוק להתנהגותו הקלוקלת - אין לראות בו כ"רועה זונות".

עילות נוספות:
ניתן לראות בפסיקת בתי הדין הרבניים עילות נוספות לחיוב בגט כגון: עקרות יש בה עילה הלכתית לחיוב בגט מאחר וכל אחד מבני הזוג רשאי להיות מעוניין בילדים. ניתן לראות טענות של חוסר ידיעה ו/או חוסר גילוי של מחלות אצל אחד מבני הזוג שלא מאפשרים קיום של חיים משותפים, כגון מחלות חשוכות מרפא, או מצב בו אחד מבני הזוג מנצל את סבלנות ורגישות ו"עושה צחוק" מבית הדין, או כאשר אחד מבני הזוג מסרב לעמוד לדין, יכול ביה"ד לחייב בגט.
 ועוד.


ניתן למצוא פעמים רבות טענות המצדיקות חיוב בגט בשל בעיית הימורים ואיבוד כספים רבים. וזאת בנוסף לכך טענות של אי נשיאה בנטל הפרנסה.
טענות נוספות ניתן למצוא המתייחסות להפרעה נפשית ממנה סובל מי מבני הזוג. כאמור ברור הוא, כי אותה הפרעה שיש לאחד מבני הזוג, אינה נשארת רק "על הנייר", אלא עוברת למישור המעשי, בדרישותיו הקיצוניות מכל הסובבים אותו. דרישות שבמקרה הטוב, אינן מאפשרות כלל לחיות בתנאים אלו, ובמקרה היותר גרוע, יש בהתנהגות אותו בן זוג אף סיכון לנמצאים בקרבתו, כולל אלו שאין בכוחם להגן על עצמם. במצבים כאלו קובע ביה"ד הרבני כי "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת",מעשה שלא כהוגן בנישואין
עולה השאלה – האם יחיל ביה"ד הרבני חיוב בגט במצב בו בן הזוג ו/או בני משפחתו אשר ידעו ממצבו הנפשי והתנהגותו לא גילו דבר וחצי דבר לבן הזוג השני ולא להוריו.
פעמים רבות מוצא ביה"ד את הטענה כי לו בן הזוג ה יה יודע אפילו שמץ כל שהוא וכן אם היו הוריו יודעים מכך, מסתבר מאד, כי לא היו ניגשים כלל לחתונה.
וכבר דנו הפוסקים בשאלה זו של הטעיה והעלמה בנישואין, לומר שהוא סיבה לכוף הגט על הצד שהעלים מהצד השני את הדברים שיש יסוד סביר להניח, כי לא היה מסכים לנישואין אם היה יודעם.


למעשה, הדברים אינם רק בגדר "יסוד סביר", אלא וודאים בהחלט, שהרי וכי יעלה על הדעת כי אם היו מגלים את אוזניו של בן הזוג השני או של הוריו כי למשנהו יש בעיה נפשית האם בכלל הייה שייך שיחשבו לגשת לשידוך כזה, התשובה לכך היא באופן חד משמעית " לא".
בנסיבות אלו מוצא ביה"ד הרבני פעמים רבות כי יש מקום לקבלה שמוגשת תביעת גירושין ולחייב בגירושין וללא תשלום הכתובה.


אין ספק שהמידע הרפואי מהסוג הנזכר היה חייב להיות מועבר לצד השני קודם לנישואין, והעלמתו מבן הזוג גוררת אחריה חיוב בגט.
יודגש, יש לעשות הבחנה בין מחלת נפש שהתעוררה בעת הנישואין, שתחשב כמום רק אם המחלה היא בדרגה המונעת את הזוג מחיי משפחה, אבל אם הטענה היא על העלמת מחלת נפש, קודם לנישואין "יש מקום לדון על כפיה מחמת מום גם אם אין המחלה בדרגה מלאה וחמורה".