תביעת מוניטין

בעת האחרונה ובעיקר לאחר תיקון מס' 4 לחוק מתפתח ענף תביעות המוניטין. בתביעות אלו עותר בנוסף לאמור בתביעה זו, עותרת התובע להכיר אף בזכותו לקבלת חלקו של בן הזוג השני בנכסי הקריירה ו/או קבלת פיצוי נאות בגין ההפרש התהומי בפוטנציאל ההשתכרות של הצדדים. בפסיקות האחרונות ניתן למצוא מערכת של איזונים, ושימוש בפסיקה עתית, על מנת לאזן בין יכולות הכנסה, מעין "תחליף מזונות" לאחר הגירושין; בין היתר נועד הדבר לכך, כינושא התמיכה החודשית שלאחר הגירושין, לא יהווה מכשול בפני הסדרת גט הפיטורין; ע"י כך ניתנה למעשה לשני הצדדים ההזדמנות לשקם חייהם בלא מגבלות של "מעשה ידיים" או מגבלות התנהגותיות.

 משך שנות חייהם המשותפים, חלקו הצדדים את המאמץ הרב שהושקע בבניית התפתחותם הכלכלית, המקצועית והעסקית, אלא שחלוקת התפקידים ביניהם היתה שונה. כיום, מוצאים תביעות רבות בהן נשים טוענות כי הבעל שקד כל העת על התפתחות בתחום עיסוקו תוך האדרת שמו המקצועי. כך האדיר הנתבע את שמו, יצר לעצמו מוניטין אישי, יצר קשרים והתפתח, תוך שהוא מביא את כושר השתכרותו לרבות גבוהות ביותר והן לפוטנציאל השתכרות גבוה עוד יותר בעתיד.  

 האישה, לעומת זאת, שקדה מרבית שנות הנישואין, על הטיפול והפיתוח של הבית והמשפחה.למותר לציין, כי בד ובד, התקשתה התובעת להקדיש מזמנה לפיתוח קריירה משלה, עת ימים ארוכים שוהה הבעל בעבודתו ועל כן היא נאלצה להקדיש את מרצה לדאגה לצרכי הילדים וזאת על חשבון שנותיה היפות ביותר, בהן יכולה היתה להתקדם בעצמה בשוק העבודה. למותר לציין, כי האישה טוענת שאלמלא תרומתה המכרעת, באמצעות הטיפול המסור בבית ובילדי הצדדים, לא היתה מתאפשרת השגתם של האדרת שמו וכושר השתכרותו של הבעל, כמפורט לעיל.

 מוניטין אישים ועסקים כאחד, מוכרים כנכס לפי הדין הישראלי בכלל (ע"א 7493/98 שלמה שרון פקיד שומה - יחידה ארצית לשומה, פד"י נח (2) 241, עמ' 246- 247) וכנכס בר חלוקה בין בני זוג בפרט.  וכך נאמר בע"מ 638/04 -

 

"כעיקרון במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג, יש לחלק גם את הנכס הקרוי מוניטין... גם כאשר מדובר בעסק של אדם אחד, כגון רופא או עורך דין, עדיין יש מוניטין מעבר לנכסים המוחשיים של העסק".

 בביהמ"ש העליון נפסק לאחרונה, כי עקרונית, מוניטין אישים הינם נכס בר שומה וחלוקה בין בני זוג. בע"מ 5879/04 נקבע כדלקמן:

 "במחלוקת המשפטית שנפלה בין שתי הערכאות שדנו בתיק, לדעתי, על פני הדברים ובלא קביעת מסמרות לעת הזאת, נוטה לדעת סגן הנשיא המלומד בבית המשפט המחוזי... הקושי למוד ולכמת מוניטין אישיים אינו טעם מספיק כדי להוציאם מכלל השיתוף, והדגים באשה המאפשרת לבעלה ללמוד ולהשקיע בעבודתו, והוא רוכש לו מעמד מקצועי איתן ויש מקום להביא זאת במסגרת איזון המשאבים".

 לעניין זה ר' הדברים שנאמרו בע"מ (ת"א) 1033/03 ע' נ' ל' תק - מח 2004 (2) 4100, עמ' 4116 לאמר:

"גם מוניטין עסקיים מוכרים, כיום גם במשפט הישראלי כנכס וכזכות קניינית... פרופ' א' רוזן צבי מציין בספרו, כי ביהמ"ש ברוב מדינות ארה"ב, בין אלה אשר משטר רכושי של שיתוף נכסים ובין אלה אשר בהן משטר רכושי של חלוקה אקוויטבילית, על פי שיקול דעת שיפוטי, הכירו במוניטין כנכס בר חלוקה או בר איזון. הכרה זו משתרעת גם על נסיבות שבן המוניטין הם אישים וקשורים לאדם כבעל מצקוע, ולאו דווקא צמודים לעסק. לכן, לצורך קביעת נכסי השיתוף בין בני זוג לא הפרידו ביהמ"ש ברוב מדינות ארה"ב בין מוניטין המגלמים ערך עצמאי של פירמה לבין מוניטין המבוססים על מיומנות מקצועית. לדעת פרופ' א' רוזן צבי, על בתי המשפט בישראל לאמץ את הגישה הנוהגת ברוב מדינות ארה"ב ולקבוע, כי מוניטין הינו נכס בר שיתוף, מקובלת עלי טענתה של המשיבה לפיה חלה במקרה זה הלכת חסל (ע"א 5460/94 חסל נ' חסל, פד"י נ(4) 250, בו נקבע כי: "מקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת, ב"עץ", בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות... בנוסף, סבורה אני, כי צדק ביהמ"ש קמא כשהחיל על הצדדים את עיקרון החלוקה השוויונית של נכסי הקריירה, המתבסס על צדק חלוקתי ועל ההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה".    

 הורתה ולידתה של ההלכה המכירה במוניטין כנכס בר חלוקה הינו בעמדה שנוקט הדין הישראלי ולפיה יש לשאוף לשוויון מהותי בין בני זוג, כך שמקום בו אחד מהם עשה למשק הבית ולגידול הילדים ובשל כך לא צבר נכסי קריירה שישרתו אותו לעתיד, זכאי הוא לפיצוי ממוני או כספי מבן זוגו שצבר נכסים כאלה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בתמ"ש (ת"א) 70030/98 פלונית נ' פלוני, תק מש' 2000 (1) 334, עמ' 341:    

 "חלוקה שווה בשווה של נכסי העתודה הכלכלית בין בני זוג שאחד מהם בעל קרירה מצליחה החופשי להמשיך ולפתח אותה והשני חסר השכלה ומחוסר עבודה, אינה חלוקה שוויונית מבחינת שוויון ההזדמנויות של כל אחד מבני הזוג ל"עמוד על הרגליים" אחרי הפירוד... הסיכוי של הבריא והחזק לשרוד ולהתפתח גבוה לאין ערוך מזה החלש ורפה השכל או החולה. ומה על האשה שנשארת עם הילדים וסיכוייה לפתח קרירה משלה פחותים מאלה של בעלה? ומה על האשה שהקדישה עצמה לביתה בעוד בעלה מפתח את "ההון האנושי" שלו? בכך פגעה היא בכושר ההשתכרות שלה לא רק להווה אלא גם לעתיד וגרמה לירידת ההון האנושי העצמי שלה. האם גם אז די בחלוקה שווה בשווה? שיטה משפטית המחלקת את הרכוש שווה בשווה מבלי שתיתן את המשקל הנכון למצבו של בן הזוג, לרבות, נחיתותו האישית, כולל נטלים אישים המוטלים על כתפיו לאחר הפירוד אינה מביאה לשוויון בתוצאות... השוויון יעשה לא בחלוקה שווה של הנכסים אלא חלוקת הנכסים תעשה באופן שיקנה שוויון הזדמנויות לכל אחד מבני הזוג לבנות את עתידו... המטרה של כלל החלוקה השווה היא לא לתת תגמול של מאמצי העבר על בסיס ההנחה שהתקיים שוויון במהלך הנישואין. הנישואין הסתיימו. חייבים להסתכל על פני העתיד, המטרה האמיתית של החלוקה השווה הינה לספק לבני הזוג סיכוי שווה בעתיד, להשיג תוצאה המתקרבת ככל שניתן לתוצאה השוויונית".  

 כדברים האלה נאמרו בתמ"ש (ת"א) 37181/97 ל. טי - טי. ואח', תקדין מש' 2002 (3) 269, עמ' 288 כדלקמן:

"כושר ההשתכרות הגבוה יותר של הנתבע - שמוצא את ביטויו בחוות הדעת הנ"ל - נרכש עקב המאמץ המשותף של שני בני הזוג, כאשר התובעת תורמת למאמץ המשותף הזה, בכך שהיא שיחררה את הנתבע מדאגה למשק הבית ולגידול הילדים ואפשרה לו לפתח את הקריירה שלו כרואה חשבון עצמאי. לחלוקת עבודה כזאת בין בני זוג יש השלכה על היות נכסי הקרירה נכס משותף. לאחר הפירוד והגירושין נוצר מצב לפיו לנתבע הכנסות מעבודה הגבוהות בהרבה משל התובעת... א' רוזן צבי מצביע גם על התוצאות הקשות שיש למשטר של הפרדה רכושית שנקבע על פי חוק יחסי ממון לגבי האישה ובין השאר: "השיטה לפה את האישה לרעה ואינה מייחסת משקל שווה למילוי תפקידה של האישה, אין התחשבות בתרומת האישה לחיים המשותפים ובמיוחד בחלקה במשק הבית ובגידול הילדים". (ראה רוזן צבי, שם, בעמ' 62, 61)... אני סבור שהמושג נכס בסעיף 5 לחוק יחסי ממון יכול להתפרש כחל גם על נכסי קרירה ואם כך הדבר לגבי החוק, לגבי הלכת השיתוף על אחת כמה וכמה שבית המשפט אינו מוגבל להחיל את ההלכה גם על נכסי קריירה". 

 לאור כל האמור לעיל, טוענת האישה כי לשם השגת שוויון מהותי בין הצדדים, אף להכרה בחלקה בנכסי הקריירה, המוניטין וכושר ההשתכרות של הנתבע, אשר לא זו בלבד שהושבחו במהלך נישואיהם של הצדדים, אלא אף נוצרו במהלך תקופה זו.