סעיף 3 (א) לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע כי אדם חייב במזונות ילדיו ע"פ הוראות הדין האישי החל עליו. במקרה של יהודים המדובר כמובן בדין העברי המטיל בעיקר על האב את החובה לזון את ילדיו, כאשר חובה זו משתנה בהתאם לגיל הילדים. כך לדוגמא, עד גיל 6 שנים – החובה היא אבסולוטית, כלומר מוחלטת.
עם השנים, ההלכה הזו רוככה מעט, כאשר כבר בשנת – 1981 החלו נזרעים זרעי השינוי. בפס"ד פורטוגז1, לדוגמא, קבע ביהמ"ש לגבי ילדים מגיל 6 ועד גיל 15, כי צרכים הכרחיים יוטלו רק על האב ושאר הצרכים, מה שקרוי צרכים מ"דין צדקה", יוטלו על שני ההורים כאשר יש בידם את האפשרות לכך, כלומר דין צדקה יחול גם על האם ולא רק על האב.
מאוחר יותר חלו התפתחויות נוספות. בפס"ד אוחנה2, לדוגמא, אימץ ביהמ"ש העליון את החלטת ביהמ"ש המחוזי אשר קבע קודם לכן כי מזונות הילדים יבחנו ע"פ שקלול של 3 גורמים : הכנסת האב, הכנסת האם וצרכי הילדים. בשלהי אותה שנה 2005 נמשכה מגמה זאת בפס"ד צינובוי3.
הטרוניה העיקרית כנגד הדין העברי בנושא זה, המשיכה להישמע מצד אבות שטענו לחוסר שוויון, המתבטא, בין היתר, במקרים בהם האם משתכרת יותר מן האב, מצב דברים אשר אינו בלתי שכיח בימינו (ואז, לפי הדין העברי, עדיין מוטלת על האב החבות במזונות הילדים.( הטרוניה מתחדדת על רקע העובדה, שכיום, אבות רבים מאוד נוטלים חלק פעיל, לא פחות מחלקה של האם, בחיי ילדיהם.
"ועדת שיפמן" שהוקמה בשנת 2006 חיזקה את רוחות השינוי שהחלו לנשוב עוד קודם לכן והמליצה, בין היתר, כי האב והאם יישאו בנטל הכלכלי לפי שיעור הכנסות כל אחד מהם ובהתאם לשיעור הזמן שכל אחד מהם מקדיש לטיפול בילדים, זאת ע"פ נוסחה מדויקת שתיקבע בחוק. המלצות הוועדה לא קיבלו ביטוי בחקיקה.
הן "ועדת שיפמן" והן "ועדת שניט" אשר הוקמה בשנת 2005 והמליצה על ביטול חזקת גיל הרך, הציעו דרכים להחלת הסדרים של הורות משותפת.
מאחר ובשנים האחרונות, לפני שניתן פסק הדין בבע"מ 919/15 (בחודש יולי 2017), נוצרה חוסר אחידות בולטת בפסיקת דמי מזונות במקרים של משמורת משותפת – הגיעה הסוגייה לפתחו של ביהמ"ש העליון.
שני ערעורים נדונו במאוחד (בע"מ 919/15 ו- בע"מ 1709/15). בשני המקרים השתכרו ההורים שכר דומה פחות או יותר וחלקו זמני שהייה שווים עם ילדיהם.
