מה הם זמני שהייה?
כאשר נקבעת משמורת פיזית לאחד ההורים, לבן הזוג שאינו ההורה המשמורן, ניתנות הזכות והאפשרות לפגוש את הקטין במועדים קבועים ומוסדרים מראש. המועדים הללו נקראים זמני שהייה והם נקבעים מכוח פסיקת ביהמ"ש לענייני משפחה או ביה"ד הרבני, או במסגרת הסכם גירושין בין בני הזוג, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. הסדרי הראיה הנקבעים חלים באופן מחייב על שני ההורים. האינטנסיביות של הסדרי הראיה משתנה בהתאם לגילו של הקטין ולנסיבות העניין. חשוב לקבוע זמני שהייה נדיבים עם ההורה הלא משמורן, למען מניעת סכסוכים עתידיים העלולים לפגוע בילד.
במידה וההורים לא מסכימים ביניהם על משמורת ילדיהם ועל הסדרי הראיה, אלו נקבעים ע"י ביהמ"ש לפי עקרון טובת הילד. לפני השינוי התפישתי שחל בכל האמור למשמורת משותפת כמפורט לעיל – נקבע ע"פ רוב כי האם תשמש כהורה המשמורן והאב ישמש כהורה הלא משמורן (המקבל את הסדרי הראיה), אם כי בפועל התקיימו כמובן גם מקרים הפוכים. החוק בעניין זה עיגן את חזקת הגיל הרך (ס' 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962), על פיה, מוטב לילד לגדול עד גיל 6 אצל אמו.
בצדה של זכות ההורה הלא משמורן לזמני שהייה, מוטלת עליו החובה לעמוד בזמני השהות הקבועים והיא באה לידי ביטוי בפסקי דין שונים. כך למשל, בתמ"ש 28718-06-13 הוטלו על האב קנסות על אי עמידה בזמני השהות עם ילדיו ובתמ"ש 37245-07-13 הוטל על האב קנס על הפרת מפגש בסוף שבוע.
הסדרי הראיה המקובלים
על פי רוב, הסדרי הראיה המקובלים בישראל קובעים, כי ההורה הלא משמורן יפגוש את ילדיו הקטינים פעם עד פעמיים באמצע השבוע וכל סוף שבוע שני. כמו כן, נהוג לקבוע כי בחגים הילדים ישהו אצל שני ההורים באופן שווה ולסירוגין.
נסיעות לחו"ל
במסגרת הסכם הגירושין, כדאי להסדיר את עניין המשמורת ואת היציאה מישראל, כך שמהלך זה יחייב הסכמה בכתב ומראש מההורה שנותר בארץ. במקרים מסוימים, כאשר קיים חשש ממשי לחטיפת הילד מחוץ לישראל, ניתן לדרוש ערבויות כספיות המתנות את יציאת הילדים מגבולות המדינה.
