מימים ימימה נהגו בקהילות ישראל כי במעמד החופה ובפני שני עדים, חותם החתן על שטר כתובה ומוסרו לכלה.
לפי רש"י, מוסד הכתובה קיים עוד מימי אברהם אבינו, אשר נתן שטר כתובה לאשתו שרה. ישנן כתובת שנמצאו מלפני למעלה מאלפיים ארבע מאות שנים.
דין הכתובה נהוג גם בימינו במדינת ישראל. משרד הדתות (כיום הרשות הארצית לשרותי דת) מדפיס טפסי כתובה ואלו משמשים את בני הזוג המתחתנים דרך לשכות הרבנות במרחבי הארץ.
באמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים. חלק מהחיובים – חיובי מדור מזונות ועוד – מתייחסים לתקופת הנישואין. חלק אחר – עיקר הכתובה, תוספת כתובה, נדוניא ותוספת נדוניא – מתגבשים רק עם פקיעתם של הנישואין בגירושין או בפטירת הבעל.
"עיקר כתובה הוא הסכום שעל הבעל (או יורשיו) לשלם לאשה מכיסו (או מעזבונו) במקרה שהנישואין באים לקיצם עקב גירושין או מות הבעל, פרט לאותם המקרים בהם לפי הדין היא יוצאת בלי כתובה. חובה זו הוטלה עליו על ידי תקנת חכמים "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה"… … הסכום הנ"ל ניתן להוספה, כלומר הבעל רשאי להוסיף והוספה זו נקראת תוספת כתובה…
…מלבד לסכום עיקר (ותוספת) הכתובה קובעים בשטר הכתובה גם את סכום הנדוניא, היינו הערכה בסכום כסף של כל אותם הנכסים שהאישה מכניסה לנישואין, הן בנכסי דלא ניידי, הן במטלטלין…
המנהג הוא שהבעל, מאחר שהוא רשאי לסחור בנכסי הנדוניא, מקבל על עצמו כלפי האשה, כנגד שווי הנדוניא שהיא הכניסה, אחריות לסכום נוסף – "תוספת נדוניא"…"
לכתובה – עיקר ותוספת – שתי תכליות מרכזיות. ראשית, הכתובה נועדה לחזק את יציבותו של מוסד הנישואין. כאשר הגירושין כרוכים בהשלכות ממוניות, בני הזוג שוקלים את צעדיהם ביתר זהירות. מסיבה זו תיקנו חכמים כתובה לאישה "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (תלמוד בבלי כתובות, נ"ד ע"א). טעם נוסף שנזכר במקורות עניינו הבטחת עתידה של האישה לאחר הגיע הנישואין לקיצם, ובפרט במטרה להקל עליה להתחתן מחדש, "כדי שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה" (תלמוד ירושלמי כתובות פ"ט ה"ז).
זוגות רבים המצויים בהליך גירושין משתדלים לפתור את נושא הכתובה במסגרת הסכם גירושין כולל, כאשר אחד הסעיפים שבו, מסדיר את נושא הכתובה. זו ההתנהלות המועדפת מבחינת הצדדים, ואף מהבחינה ההלכתית סדר הדברים הרצוי הוא, שנושא הכתובה אם לפירעון או למחילה יוסדר קודם הגט.
אולם באותם מקרים שבהם הזוגות לא השכילו להסדיר את נושא הכתובה במסגרת הסכם גירושין, נאלץ ביה"ד לדון בנושא. בחלק גדול מאותם מקרים היות וזו טובת הצדדים או מסיבות אחרות, ביה"ד דוחק בצדדים לסיים את הליך הגירושין בסידור גט, ורק לאחר מכן לדון בנושא הכתובה.
האבחנה העקרונית האם אישה הפסידה כתובתה נמדדת רק עפ"י עיקרון אחד והוא האם הבעל גירש את האישה מרצונו החופשי, או שנאלץ לגרשה בכפיה או מאימת הכפיה. ואין זה משנה מי פתח בתביעה או בבקשה לגירושין אם האישה או הבעל, וכן אין זה משנה אם תביעת הגירושין של האישה נגרמה בעטיו של הבעל או לא. אלא כל עוד הבעל מגרשה מרצונו הרי שהוא נקרא המגרש, ולכן אינה מפסידה תוספת כתובה. אבל אם האישה מייצרת כפיה כלפי הבעל לגרשה, הרי שהאישה היא שמגרשת את הבעל, ולכן מפסידה תוספת כתובה.
אם האישה הגישה תביעת גירושין לביה"ד, וביה"ד קבע שהבעל חייב לגרש את האישה {ולא משום שהבעל פשע כנגד האישה}, ובעקבות החלטה זו הבעל הסכים לגרש את אשתו, ודאי שהיא מפסידה תוספת כתובה. שהרי אם הבעל לא היה מסכים לגרש את אשתו, התוצאה המיידית מהחלטת ביה"ד, שיש באפשרות האישה לבקש הטלת סנקציות כנגד הבעל, שפירושה כפיית הבעל לגרש. לפיכך למרות הסכמת הבעל לגרש זו הסכמה כפויה, מאחר שאימת הסנקציות היתה לנגד עיני הבעל. והאישה מפסידה תוספת כתובה.
ישנם מצבים בהם אישה אינה זכאית לתוספת כתובה:
· האישה לא רק יזמה את הגירושין אלא אף הנציחה אותם בבחינת גירושין דה פאקטו, וביצעה פעולות שיצרו מצב של אל-חזור, כאשר האישה פתחה בהליך הגירושין.
· כל עוד לא הוכח שהסיבה לגירושין היא מחמת הבעל לשעבר, הרי שהגירושין הם פרי מעשיה.
· מאחר והאישה יצרה עובדות שלא מאפשרות בשום אופן לבעל לשעבר להתנגד לגירושין, הרי שבאופן רציונאלי האיש חייב לתת הסכמתו לתביעת האשה לגירושין.
כאשר ביה"ד הרבני פוסק גירושין ולא הובאו הוכחות להפסיד לאשה כתובתה, הבעל חייב בתשלום כתובתה, וסכום זה חייב הבעל לשלם לאשה עם הגירושין.
הסכום המינימלי שחייב בעל לכתוב בכתובת אשתו הינו מאתיים זוז. ופחות מסכום זה חייב לשלם לה אף אם לא כתב כמבואר בכתובות נא,א "לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים וכו' מפני שהוא תנאי בי"ד ואפילו אם התנה לפחות לא יועיל תנאי כמבואר שם, אמנם מעבר לסכום מינימלי זה של מאתיים זוז אין הבעל חייב לכתוב ולהתחייב לה. אמנם כאמור לעיל אם רצה להתחייב ולהוסיף לה מרצונו הרי זה חיוב גמור וככל חוב.
יש להוסיף עוד שקודם היה מנהג בתי הדין לפסוק לאשה פיצויים ואף מעבר לסכום שנכתב בכתובה. כיום, בתי הדין הרבניים אינם נוהגים לפסוק לאשה פיצויים מעבר לכתוב בכתובתה, מאחר ולאישה יש היום זכויות על פי חוק, זכויות שרוב רובם של הבעלים נותנים לאשה ואף מרצונם, ועל כן אין מקום לפיצוי נוסף.
מכאן עולה כי לאור המציאות המשפטית השוררת כיום במדינת ישראל, שבדרך כלל הנשים מקבלות מחצית הרכוש, לא נצרכת פסיקה נוספת של ביה"ד לגבי פיצויים.
בעבר כל עוד לא נחקקו החוקים ולא נקבע מנהג המדינה המבטיח זכויות לאישה ברכוש בני הזוג אחרי הגירושין, נהג בית הדין הרבני לפסוק פיצויים. כיום, ברוב המקרים בהם תקבל האישה זכויותיה על פי חוק ועל כן ביה"ד הרבני אינו רואה מקום לקצוב לה גם פיצויים. ישנם מקרים בהם ביה"ד יוכל לקצוב פיצויים או להצמיד הסכום שנכתב בכתובה להבטחת זכויותיה, וזה כפשרה הקרובה לדין.
בפסיקת בתי הדין בארץ הודגשה כביסוס לחיוב הפיצויים ההנחה שהנכסים שנרכשו בתקופת הנישואין בעמל וחסכון, ע"י שני בני הזוג נרכשו. האישה תרמה את חלקה, ושותפה היא לנכסים. ומשנתפרדה החבילה יש לה לאישה תביעה מבוססת לקבל מחצית מהנכסים. פיצויי הגירושין באים אפוא להחזיר לאישה חלקה מעמלה במידה והיא לא מקבלת זאת בהתאם לחוק.
יש מקום לפסיקת פיצוים במקרה שלאישה לא מגיעות זכויות בנכסים שצברו על פי חוק. או היכא שבפועל הצדדים לא צברו נכסים משותפים, אבל הבעל הינו אדם אמיד. וכמו כן במקרה שהצדדים עדיין לא צברו רכוש, אך האישה השקיעה מאמצים בבית המשותף של בני הזוג, דבר שאפשר לבעל להתקדם ולצבור פוטנציאל השתכרות, הדוגמא המצויה היא של אדם שרכש השכלה ובמשך שנים רבות של לימודיו האישה היא שטרחה החזיקה את משק הבית, גידלה את הילדים ואפשרה לבעל להתקדם ולהגיע להישגיו. במקרה כזה אם יתגרשו הצדדים לפני שהבעל יתחיל למצות את פוטנציאל השתכרותו, תקופח האישה אחרי השקעתה במשך שנים רבות בעזרה לבעל, שהרי לבסוף היא יוצאת מן הנישואין כשידיה על ראשה, ובמקרה כזה אף החוק לא מקנה לה זכויות, וברור שבמקרה כזה ודאי ראוי שביה"ד יקצוב פיצויים. כמו כן יש לקצוב פיצויים לאישה, כשמת הבעל וילדיה קטינים, ובמקרים אלו ראוי להגבות כפיצויים את הכתובה בתוספת הצמדה, במקרה זה קיים גם טעם נוסף מפני שהאישה היא המגדלת והמטפלת בילדים אחרי מות אביהם.
בכל מקרה קציבת הפיצויים תלויה בדעת ביה"ד, סכום הפיצויים יקבע על ידי ביה"ד, כשביה"ד מביא בחשבון מי הוא הגורם לגירושין, יכולתו הכלכלית של הבעל, הזכויות הממוניות שקיבלה האשה על פי חוק, יכולתה של האשה לחיות חיים סבירים אחרי הגירושין. וכמו כן יש להביא בחשבון גם את העובדה שהאשה היא המגדלת את ילדי הצדדים למרות שאין עליה חובה לעשות זאת על פי דין.
עולה השאלה – האם הבעל ישלם את הסכום הנקוב בכתובה בלבד בתרגום לשקלים חדשים ללא כל הצמדה, או שהוא חייב לשלם את הסכום שבכתובה לפי ערכו היום דהיינו, צמוד למדד יוקר המחיה?
מרבית הפוסקים מחייבים לשלם את סכום הכתובה כפי ערכו ביום הגירושין דהיינו, צמוד למדד יוקר המחיה, ואין צורך אם כך להסתמך על המנהג שהנהיגו הרבנים הראשונים של מדינת ישראל שיש לפסוק לאשה פיצויים בעת הגירושין. אלא א"כ סכום הכתובה אחר ההצמדה יהיה סכום מוגזם לדעת ביה"ד כי אז ביה"ד יקבע כפשרה סכום הנראה בעיניו.
