חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, הסדיר במפורש שורה של סנקציות אותן רשאי בית הדין להפעיל כנגד סרבן גט , החל מעיכוב יציאתו מן הארץ, דרך ביטול רשיון הנהיגה, הגבלות על חופש העיסוק והחזקת חשבון בנק, וכלה במאסר כפיה והטלת הסרבן הכלוא לבידוד (צינוק).
סנקציות כנגד סרבן גט
סנקציות אלו פוגעות בזכויות יסוד בסיסיות של סרבן גט , לרבות בזכויותיו לכבוד, לחירות ולחופש העיסוק. הטלת ההגבלות נמסרו לשיקול דעתו הבלעדי של בית הדין, בלא סמכות פיקוח חיצונית.
חוק קיום פסקי דין של גירושין הביא לשינוי של ממש בגישתם של בתי הדין הרבניים עצמם אל הכוחות שבידם על פי ההלכה הכתובה והמסורה. במשך מאות בשנים, אם לא למעלה מכך, היו בתי הדין הרבניים ברוב תפוצות הגולה מוגבלים מאד ביכולתם לפעול נגד סרבני גט שניתן נגדם פסק דין לגירושין, יהיה זה בגדר המלצה, מצווה, חובה או כפיה לגרש. מאז חקיקת החוק, גילו בתי הדין נכונות, יותר ויותר, לפסוק על כפיה בנסיבות שבהן ההלכה מאפשרת זאת. כך גם ביחס לצווי ההגבלה שפורטו בחוק קיום פסקי דין של גירושין.
צו מאסר עקב סרבנות גט
צו מאסר עקב סרבנות גט יכול להינתן על ידי: בית הדין הרבני, על פי חוק קיום פסקי דין של גירושין (ובכלל זה מוסמך בית הדין להורות על החזקת אסיר בבידוד). צו מאסר זה אינו כפוף לאישור מראש או בדיעבד של כל גורם שהוא מעבר לבית הדין עצמו. התקופה המקסימלית שניתן לאסור אדם עקב סרבנות גט על פי חוק זה, היא עשר שנים.
צווי הגבלה על זכויות כמפורט בסעיפים 2 ו-2א לחוק קיום פסקי דין עקב סרבנות גט , יכולים להינתן על ידי בית הדין הרבני. צווים אלו אינם כפופים לאישור מראש או בדיעבד של כל גורם שהוא מעבר לבית הדין עצמו.
צווי הגבלה נוספים על פי דין תורה, אף שזכרם לא בא במפורש בחוק, יכולים להינתן על ידי בית הדין הרבני, ובלבד שהם דרושים "במידה המתקבלת על הדעת" לצורך הפעלת סמכותו של בית הדין ב"עניני גירושין".
