תובענה לפירוק שיתוף בנדל"ן מבוססת על סעיף 37 לחוק המקרקעין , התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי כאשר ישנם שני שותפים בלבד לנכס ואחד מהם דורש פירוק השיתוף האחר יכול לדרוש שהשיתוף יקוים למרות רצונו של שותפו לפרקו. יש וטענות שמקורן בדיני משפחה ישפיעו על זכות זו.
בר"ע 4358/01 בר אל נ' בר אל, פ"ד נה (5) 856, סיכם כב' הנשיא א. ברק את ההלכה והתווה למעשה את הגישה הראויה שעל בית המשפט לנקוט שעה שמדובר בפירוק השיתוף של דירת מגורים של בני זוג. לדבריו (עמ' 861-859):
" מהי הגישה הראויה בה צריך לנקוט בית המשפט לענייני משפחה, כאשר הוא מתבקש להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני זוג המתדיינים בפניו? הגישה הראויה הינה כי יש לאפשר לבית המשפט מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך בן המתדיינים בפניו.
מכאן המסקנה, כי בית המשפט לענייני משפחה יכול, בנסיבות המתאימות, לעכב את ההוראה על פירוק השיתוף בדירת המגורים בין בני הזוג אם ברצונו להגיע למצב בו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל…":
גישת המחוקק כי יש להיעתר לבקשת שותף לפרק שותפות. כמו כן קיים סעיף 40א' לחוק המקרקעין הקובע :
(א) החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.
מדובר בעיכוב ביצוע פירוק השיתוף עד הבטחת מדור חילופי עובר הקטינים. זאת כדי למנוע מצב מכירת הדירה שתגרום להשארות הקטין ללא מדור. ניתן להבין, שתנאי סף להפעלת סמכות בית המשפט בעניין הינו עצם שהותם של הקטינים בדירה.